המפסטד שלי (Hampstead, 2017)

למרות משחק טוב ומשכנע של שני השחקנים הראשיים, "המפסטד" לא מצליח להיות סוחף מספיק, מעניין מספיק או מצחיק מספיק. מדובר בקומדיה רומנטית שמבוססת על סיפור אמיתי המאוד מעניין של הארי האלווס ב2007, הומלס אירי, שקיבל שטח בשווי כמה מיליוני פאונדס. קשה להבין איך הבמאי ג'ואל הופקינס הצליח עם הקאסט הזה והסיפור הזה להביא לנו סרט כל כך משעמם.

בהשוואה לסרטו "הזדמנות האחרונה לאהבה" מ2009, ב"המפסטד", הופקינס מגיש לנו סרט מאוד איטי ולא זורם. הבעיה העיקרית שגורמה לי להרגיש כך היא הכתיבה, לא שנונה, קיטשית ולא מתוחכמת. בסרטים מהסוג הזה, הכתיבה היא הכל, מכיוון שהדיאלוגים בין הדמויות הם עיקר הסרט, אין כאן סצנות אקשן או סצנות רגשיות מאוד, הכל עובר בכתיבה ובלי כתיבה טובה, קומדיות רומנטיות בוגרות כמו "המפסטד" לא זזות.

דיאן קיטון משחקת את דיאן קיטון בסרט, לטוב ולרע. לטוב, כי אי-אפשר ליפול עם דיאן קיטון, לרע, כי ראינו את זה כל כך הרבה פעמים שכבר בא לי משהו אחר. ברנדן גליסון הוא אחד הדברים הטובים בסרט, יש לשחקן הזה טווח אדיר בתוך הרפרטואר משחק שלו. יש לו גם, בדמות של דונלד, יותר חומר לעבוד איתו והוא מנצל את זה מצוין. הכימיה ביניהם עובדת מספיק כדי שלא תירדם בסרט אבל היא לא מספיקה כדי להציל אותו.

נקודה חיובית בסרט היא הפס קול, אני אישית, יש לי חולשה לפס מוזיקה אופטימית וחיובית וכאן יש את זה בשפה. כמו כן, המפסטד נראית נפלא בסרט, הרחובות הצרים, הביניינים הנמוכים והצבעוניות בשילוב עם הפס קול הזה, מעבירים הרגשה מאוד חיובית וסימפטית.

עוד בעיה משמעותית לדעתי היא המניעים של הדמויות. יש ב"המפסטד" התנהגויות לא מציאותיות בכלל, בעיקר, מצד אמילי, וכשאני אומר התנהגויות לא מציאותיות, אני מתכוון למהלכים שנוגדים בפירוש את כל הפואנטה של הסרט. העובדה הזאת, משולבת עם בעיית הכתיבה והקצב, גורמים ל"המפסטד" להיות סרט שלא שווה צפייה בקולנוע.

תודה רבה לכם והכל בסרט!

ציון: 5/10

#ביקורת #המפסטד #דיאןקיטון #ברנדןגליסון