שתיקה (Silence, 2016)

סרטו של מרטין סקורסזה "שתיקה" מספר את סיפורם של שני מיסיונרים ישועים (אנדרו גארפילד ואדם דרייבר) אשר עומדים במבחן האולטימטיבי של אמונה כשהם מגיעים ליפן במאה ה-17, על מנת להפיץ את בשורת הנצרות ולאתר את המנטור שלהם (ליאם ניסן), שעל פי השמועה נאלץ לנטוש את דתו תחת עינויים. ביפן שולטת באותה עת שוגונות טוקוגאווה הנוקטת במדיניות הסאקוקו הבדלנית ורודפת אחר הנוצרים.

בשתיקה סקורסזה מוכיח עוד פעם שהוא אוצר לקולנוע העולמי. בעבודתו הקודמת, "הזאב מוול סטריט" (2013), הוא מביא לנו סרט עם קצב מסחרר, שטס קדימה ולא עוצר לרגע. קצב שמעביר את צורת החיים של הדמות הראשית בו, ג'ורדן בלפורט, ומשרת את הסרט בצורה יוצאת דופן. בשתיקה הוא עושה את אותו דבר, רק הפוך, מדובר בסרט איטי ושקול, שמעביר לגמרי את צורת החיים של הדמויות באותה תקופה, והוא עושה זאת ללא רבב.

בהרבה רגעים "שתיקה" הוא מאוד קשה לצפייה. מה שכומר רודריגז וכומר גארופה עוברים ביפן, הם חוויות ממש לא פשוטות. וכאן הדבר הכי חזק בסרט לדעתי, השאלה "מה נכון?", האם נכון לשמור על האמונה שלך גם כשזה בא על חשבון עינויים אכזריים על אנשים אחרים? האם זה נכון להישבר מול הצוררים כדי להציל חיים? מה נכון?. כמובן שהתשובה פתוחה כאן, שהסרט לא מצביע באופן חד משמעי על מה נכון, אבל הוא לגמרי מעלה את השאלות האלה וכאן החוזק שלו.

"שתיקה" הוא סרט יותר מדי ארוך, ללא ספק. אני מסכים ומברך סרט איטי, שלוקח את הזמן להתקדם ונותן לצופים מקום לנשום ולעכל את מה שקורה, אבל יש כאן מלא סצנות שהיו יכולות להיות הרבה יותר קצרות. סצנות של עינויים שיכלו להעביר את המסר בזמן קצר יותר, חלקים שלמים בהם לא היינו צריכים לבלות כל כך הרבה זמן כדי להבין את הסיפור וכדי להתחבר אליו. להפך, האורך כאן פוגע לדעתי בחוויה, הוא הוציא אותי מריכוז ומהמקום הרגיש בו הייתי.

מבחינת משחק, כולם פשוט מעולים, אבל יש שני שחקנים שיוצאים מן הכלל. אחד מהם הוא יוסוקה קובוזוקה, שמגלם את קיצ'יצ'ירו, דייג אלכוהוליסט שמאמין בישו עם עבר בעייתי. הוא כל הזמן חוזר בסרט, ואני כצופה ציפיתי ממנו להתנהגויות מסוימות וכל פעם הוא התנהג הפוך ממה שציפיתי. הוא מעביר את הכאב ואת החולשה שלו כל כך טוב, באופן כל כך אמיתי, שאני לא יכולתי לעמוד בזה, שנאתי אותו, אהבתי אותו, ריחמתי עליו, הכל. השחקן השני שיוצא מן הכלל כאן הוא אנדרו גארפילד, שפשוט סוחב איתו את הסרט. הוא מעביר בעיניים, במבטים שלו, בתנועות שלו, כל מה שצריך, מהרגע הראשון הבנתי מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך.

שני דברים יותר טכניים שמאוד בולטים בסרט הם הפסקול וההפקה. הפס קול כי בעיקר, הוא כמעט לא קיים. אני מבין שזאת החלטה מכוונת, לסרט קוראים "שתיקה" וכו, אבל אצלי זה יותר גורע מאשר מה שזה תורם, לדעתי פס קול טוב היה יכול לתת עוד מימד לדרמה. מבחינת הפקה, הסרט מוקפד עד הפרט האחרון, אני ממש הרגשתי שאני ביפן במאה ה-17.

לסיכום, שתיקה הוא סרט טוב, קצת ארוך, בלי פסקול, אבל טוב. קראתי כמה ביקורות שמציינות שאם אתה לא בנאדם מאמין, אתה לא מתחבר לסרט. זה ממש לא נכון, אני בחור לא מאמין במיוחד והתחברתי לסרט לגמרי. לא סרט שתרצו לראות כמה פעמים, גם בגלל האווירה שלו וגם בגלל האורך שלו, אבל שווה צפייה.

תודה רבה לכם והכל בסרט!

ציון: 7.5/10

#ביקורת #Silence #אנדרוגארפילד #שתיקה #אדםדרייבר #ליאםניסן